25.2.10

פורים 1995.אני בתחפושת רולרגירל,(רגע לפני הסרט בוגינייטס-כך שאין קשר לדמות!)לבשתי זקט סאטן ספורטיבי מגיל 5, מכנסונים יד שניה (עלו 2 שקלים) ביריות של פעם מסבתא של אמא.עדי ס. לבשה חצאית סאטן שתפרתי ועליונית מהארכיון....בערב שמתי על הכל מעיל ארוך ונסעתי על הטוסטוס שלי למסיבת פורים באלנבי 58. נזכרתי בזה לפני שבועיים והיה לי ויכוח עם הגבר שטען שהייתי צעירה מדי וזה לא יכול ליהיות שהכניסו אותי לשם, חחחחחח משעשע.הרחבה המרכזית באלנבי היתה צפופה במיוחד בפורים - עד כדי חיכוך הדוק ברוקדים המזיעים האחרים...ובצ'יל אאוט לאונג' היתה אוירה דקדנטית כראוי,עם הנרות והמזרונים כמתבקש...

והנה שיר שהוא לא ממש פורימי אבל נורא נורא מזכיר לי את התקופה.

23.2.10

ימים מתישים עוברים על כוחותינו המממ....ככה אני מרגישה אבל אני לא רוצה ל'בוא' לפה בשביל להתבכיין,האמת היא שזו תקופה לחוצה -באופן חיובי אבל עדיין..בכל מקרה אני לא אוהבת פוסטים של 'אופ כמה הייתי רוצה להשקיע בבלוג,אבל אין לי זמן' אז אני לא אכתוב כזה, אני רק יכולה לספר שמתבשלים פוסטים מעניינים אבל מאחר והעשייה שלי היא בעולם האופנה,אז הרבה פעמים אפשר לחשוף דברים רק אחרי שהם כבר קרו או הסתיימו,למשל עיצובים שאני עובדת עליהם עכשיו מיועדים בעצם לצאת לאויר העולם רק בעוד שנה נגיד, אז אני לא יכולה לשתף בהם!מבאס.מה שיוצא זה שאני יכולה לחשוף דברים רק באיחור כשעבורי הם נראים כבר מיושנים ולא רלוונטים במידה מסויימת...מצד שני אני הרי כן אוהבת דברים שעבר זמנם מפעם....אז בלי קשר, הנה כמה תמונות שצילמתי בניינטיז...

19.2.10

Ned&Aya
זה היה יכול ליהיות פוסט מושלם לוולנטיינ'ס, אבל מאחר ואני ממילא לא נוטה לחגוג תאריכים כאלה באופן מיוחד, אז מה זה משנה.זה סיפור כ"כ מדהים שהוא יפה לכל יום...
זוג אמנים,היא ישראלית הוא אמריקאי,הם הכירו דרך האינטרנט כשהוא נתקל בבלוג שלה ו.... תקראו בעצמכם את ההמשך!!!



17.2.10

אי אפשר לתת לשבוע לחלוף מבלי להתייחס לזה..
.......................................
Alexander McQueen

16 March 1969 – 11 February 2010 




14.2.10

SMELLS LIKE THE NINETIES 
על צפונים פריקים, גיל ההתבגרות ומה שביניהם -חלק א
הימים ימי תחילת שנות ה90, עוד שניה בוורלי הילס 90210 משתלטת על העולם,אבל אנחנו עדיין בתולי MTV,אחרי קייץ  אינסופי (ככה זה כשקטנים החופש הגדול באמת -גדול) אני עולה לכיתה ז', בבית הספר של ילדי המושבים בכפר סבא.ליום הראשון ללימודים נבחרו פריטים אופנתיים- בגד גוף כתפיות, שחור, עם רוכסן בחזה,ליווי'ס 501 עם כפתורים,ונעלי בובה עקב שחורות עם 2 רצועות אבזמים בדיוק כמו אלה שלבשה ויק (נינה ברוש) בקמפיין הלוהט לראש אינדיאני,הנעליים היו חיקוי לזוג של נעלי גזית,אז עדיין לא רשת אלא חנות מדליקה וחדשנית בדיזינגוף.היום הזה שהיה אמור ליהיות הצלחה לפחות מבחינה אופנתית,(לגבי הלימודים לא היו לי ציפיות מיוחדות..)הפך לכישלון חמוץ מרגע שנכנסתי בשערי בית הספר, גם אם אני לא ממש יודעת להגדיר את זה במילים לעולם לא אשכח את ההרגשה שליוותה את הטיפוס במדרגות המתעקלות לקומה השניה אל הכיתה, אולי חוסר התאמה,בטוח אכזבה ועוד מילים אחרות, כל אלה הפכו את היום הזה למקרה הFashion Trauma הראשון שלי מבין אחרים שעוד יבואו....
 לא אני לא מדברת על  טראומה של השטיח האדום,כאשר עוד מישהי לובשת את אותו הדבר,אני מדברת על המקרה ההפוך -מהסוג של אובר-דרסינג, או כמו נגיד ללכת לשיעור יוגה על עקבים.
הייתי אז ילדה שרק עברה אל הכפר מהעיר ועדיין חיה את החיים החברתיים שהיו לה קודם - וראיתי את עצמי כבר אז מעודכנת ואופנתית,נקודה לרעתי בבצפר אליו הגעתי, ילדי תנועת המושבים איתם עמדתי לבלות לפחות עוד שנתיים(אחכ ברחתי משם) דאגו כל הזמן להדגיש כמה הם לא עירוניים ולא מתעניינים באופנה או בלבוש,גינס מהוה וחולצה גזורת צווארון, רצוי כזו שהאח הגדול שלהם קיבל לסיום הקורס בצבא או בפעילות גדנ'ע או משהו כזה,סנדלים או איזה נעל משעממת, זה בגדול הדרס-קוד המתבקש .
אני לא זוכרת מה לבשתי ליום השני, אבל בטוח שזה לא דמה ליום א'. יש גבול לכמה שאתה יכול ליהיות מיוחד בכיתה ז'.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהתחלתי להבין את המשמעות של הלבוש. מעבר למה שאנחנו אוהבים כי עושה לנו נעים בעיין, הרי הבגדים הם התדמית שאנחנו משדרים לעולם, אם את לומדת בבצפר של מושבינקים שבעינהם עקבים זה לפרחות, זה לא בדיוק מה שאת רוצה לשדר. אנחנו בסה"כ ילדים בשלב הזה וכולם רוצים ליהיות בסופו של דבר כמו כולם....אז ברור שלא שיניתי זהות באופן טוטאלי והמשכתי לאהוב את מה שאהבתי אבל חשתי תסכול ליהיות שייכת למקום שלא מבינים אותי.
בכיתה י' עזבתי. עברתי ללמוד בבית ספר ויצ'ו צרפת בתל אביב.במגמת עיצוב אופנה...
אם חשבתי שהגעתי למקום שבו ארגיש שייכת אז טעיתי...ויצ"ו היה אולי סוג של גן עדן לאוהבי האופנה הצעירים ולאנשים שהיו צריכים קצת יותר חופש, אבל גם פה לא כולם דיברו באותה שפה, ואם עבור המושבניקיים הייתי עירונית, אז פה בכלל הלכתי לאיבוד בשפע התויות של אותה התקופה- לא הייתי מספיק מוזרה כמו הפריקים העירוניים משינקין, ולא הייתי מספיק ממותגת ומשעממת כמו הצפונים מתל אביב ורעננה.אה, גם לא הייתי  לגמרי רוקיסטית או פאנקיסטית כמו אחרים שלמדו איתנו.זה היה דיי מבלבל בתור נערה, דבר אחד היה ברור, כשהולכים לאנשהו כדאי לדעת במה מדובר, זה כלל שסיגלתי לעצמי כנראה מאותו היום הראשון בכיתה ז'.
בקונטרסט חד למה שכתבתי עד פה אני חייבת להעיד על עצמי שאני כעיקרון נוטה נגד תופעת העדר, ואני מאמינה באינדיוידואל ובייחודי,גם אם לא שואפת לבלוט באופן מיוחד.
בכיתה ח' הכרתי את עדי ע. מי שתהפוך לחברת נפש טובה שלי (עד היום), במדידות בגדים משותפות מול הארון בחדרה נטבע המושג - 'להיראות מיוחדת' ,שתינו למדנו בכפר סבא, והיינו שותפות לאהבת האופנה והדברים היפים ולתסכול מהסביבה החברתית הבית ספרית אליה נקלענו. לעולם לא אשכח איך עדי מסבירה לי שיותר מכל חשוב להתלבש 'מיוחד' (אנחנו בנות ,בערך12!) שתינו הרגשנו את הצורך לבטא את עצמנו דרך הלבוש ומצד שני את התחושה המבאסת והמדכאת כל יצירתיות כאשר קוטלים את האמירה האופנתית שלך מתוך ראייה צרה.
אז נכון שמגיל מסויים ועם הביטחון העצמי שנבנה מבינים שלא צריך לקבל אישור מהסביבה לכל דבר, שצריך ליהיות נאמן לעצמך ולמה שאוהבים, אבל כולנו נהנים להרגיש מקובלים ורוצים פשוט לקבל וייב חיובי מהעולם,זה הכל.
תמונות ברוח שנות ה90 שצילמנו השבוע בשביל הכייף
צילומים-מורן שמבר  ,קרן רבינוביץ
סטיילינג-קרן רבינוביץ


 



13.2.10

בדצמבר קנינו לגבר מעיל של פומה, לקראת נסיעה לבלגיה הקפואה.
נוירוטית וחובבת אטיקטים שכמוני מייד תולשת ושומרת, בדר"כ אין משהו יותר מדי מעניין בעיני בתויות של חברות בסגנון,העיצוב מינימליסטי ולא איזה משהו מיוחד, אבל כשהתחלתי לקרוא את הכתוב בתוך האטיקט של פומה, הייתי משועשעת מהתוכן, איך בכל זאת מצאו איזה טוויסט הומוריסטי לשיווק המותג,ואז הגעתי לחלק האחרון.....
דיאגרמת מחקר (כביכול) שאומרת:
4% מהאנשים קוראים את הדברים האלה(דהיינו האטיקט) ל96% יש משהו יותר חשוב לעשות!!!
חחחח,כנראה שהבדיחה היא עליי,לא? (:
Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...