SMELLS LIKE THE NINETIES
על צפונים פריקים, גיל ההתבגרות ומה שביניהם -חלק א
הימים ימי תחילת שנות ה90, עוד שניה בוורלי הילס 90210 משתלטת על העולם,אבל אנחנו עדיין בתולי MTV,אחרי קייץ אינסופי (ככה זה כשקטנים החופש הגדול באמת -גדול) אני עולה לכיתה ז', בבית הספר של ילדי המושבים בכפר סבא.ליום הראשון ללימודים נבחרו פריטים אופנתיים- בגד גוף כתפיות, שחור, עם רוכסן בחזה,ליווי'ס 501 עם כפתורים,ונעלי בובה עקב שחורות עם 2 רצועות אבזמים בדיוק כמו אלה שלבשה ויק (נינה ברוש) בקמפיין הלוהט לראש אינדיאני,הנעליים היו חיקוי לזוג של נעלי גזית,אז עדיין לא רשת אלא חנות מדליקה וחדשנית בדיזינגוף.היום הזה שהיה אמור ליהיות הצלחה לפחות מבחינה אופנתית,(לגבי הלימודים לא היו לי ציפיות מיוחדות..)הפך לכישלון חמוץ מרגע שנכנסתי בשערי בית הספר, גם אם אני לא ממש יודעת להגדיר את זה במילים לעולם לא אשכח את ההרגשה שליוותה את הטיפוס במדרגות המתעקלות לקומה השניה אל הכיתה, אולי חוסר התאמה,בטוח אכזבה ועוד מילים אחרות, כל אלה הפכו את היום הזה למקרה הFashion Trauma הראשון שלי מבין אחרים שעוד יבואו....
לא אני לא מדברת על טראומה של השטיח האדום,כאשר עוד מישהי לובשת את אותו הדבר,אני מדברת על המקרה ההפוך -מהסוג של אובר-דרסינג, או כמו נגיד ללכת לשיעור יוגה על עקבים.
הייתי אז ילדה שרק עברה אל הכפר מהעיר ועדיין חיה את החיים החברתיים שהיו לה קודם - וראיתי את עצמי כבר אז מעודכנת ואופנתית,נקודה לרעתי בבצפר אליו הגעתי, ילדי תנועת המושבים איתם עמדתי לבלות לפחות עוד שנתיים(אחכ ברחתי משם) דאגו כל הזמן להדגיש כמה הם לא עירוניים ולא מתעניינים באופנה או בלבוש,גינס מהוה וחולצה גזורת צווארון, רצוי כזו שהאח הגדול שלהם קיבל לסיום הקורס בצבא או בפעילות גדנ'ע או משהו כזה,סנדלים או איזה נעל משעממת, זה בגדול הדרס-קוד המתבקש .
אני לא זוכרת מה לבשתי ליום השני, אבל בטוח שזה לא דמה ליום א'. יש גבול לכמה שאתה יכול ליהיות מיוחד בכיתה ז'.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהתחלתי להבין את המשמעות של הלבוש. מעבר למה שאנחנו אוהבים כי עושה לנו נעים בעיין, הרי הבגדים הם התדמית שאנחנו משדרים לעולם, אם את לומדת בבצפר של מושבינקים שבעינהם עקבים זה לפרחות, זה לא בדיוק מה שאת רוצה לשדר. אנחנו בסה"כ ילדים בשלב הזה וכולם רוצים ליהיות בסופו של דבר כמו כולם....אז ברור שלא שיניתי זהות באופן טוטאלי והמשכתי לאהוב את מה שאהבתי אבל חשתי תסכול ליהיות שייכת למקום שלא מבינים אותי.
בכיתה י' עזבתי. עברתי ללמוד בבית ספר ויצ'ו צרפת בתל אביב.במגמת עיצוב אופנה...
אם חשבתי שהגעתי למקום שבו ארגיש שייכת אז טעיתי...ויצ"ו היה אולי סוג של גן עדן לאוהבי האופנה הצעירים ולאנשים שהיו צריכים קצת יותר חופש, אבל גם פה לא כולם דיברו באותה שפה, ואם עבור המושבניקיים הייתי עירונית, אז פה בכלל הלכתי לאיבוד בשפע התויות של אותה התקופה- לא הייתי מספיק מוזרה כמו הפריקים העירוניים משינקין, ולא הייתי מספיק ממותגת ומשעממת כמו הצפונים מתל אביב ורעננה.אה, גם לא הייתי לגמרי רוקיסטית או פאנקיסטית כמו אחרים שלמדו איתנו.זה היה דיי מבלבל בתור נערה, דבר אחד היה ברור, כשהולכים לאנשהו כדאי לדעת במה מדובר, זה כלל שסיגלתי לעצמי כנראה מאותו היום הראשון בכיתה ז'.
בקונטרסט חד למה שכתבתי עד פה אני חייבת להעיד על עצמי שאני כעיקרון נוטה נגד תופעת העדר, ואני מאמינה באינדיוידואל ובייחודי,גם אם לא שואפת לבלוט באופן מיוחד.
בכיתה ח' הכרתי את
עדי ע. מי שתהפוך לחברת נפש טובה שלי (עד היום), במדידות בגדים משותפות מול הארון בחדרה נטבע המושג - 'להיראות מיוחדת' ,שתינו למדנו בכפר סבא, והיינו שותפות לאהבת האופנה והדברים היפים ולתסכול מהסביבה החברתית הבית ספרית אליה נקלענו. לעולם לא אשכח איך עדי מסבירה לי שיותר מכל חשוב להתלבש 'מיוחד' (אנחנו בנות ,בערך12!) שתינו הרגשנו את הצורך לבטא את עצמנו דרך הלבוש ומצד שני את התחושה המבאסת והמדכאת כל יצירתיות כאשר קוטלים את האמירה האופנתית שלך מתוך ראייה צרה.
אז נכון שמגיל מסויים ועם הביטחון העצמי שנבנה מבינים שלא צריך לקבל אישור מהסביבה לכל דבר, שצריך ליהיות נאמן לעצמך ולמה שאוהבים, אבל כולנו נהנים להרגיש מקובלים ורוצים פשוט לקבל וייב חיובי מהעולם,זה הכל.
תמונות ברוח שנות ה90 שצילמנו השבוע בשביל הכייף
