24.3.10

הכלב עם הנמשים על האף
אנחנו במשפחה מהזן של אוהבי הכלבים המושבעים. זר לא יבין זאת.. בשביל האורחים הכלב הוא המטרידן המתנשף שמורח אותם בריר ושערות...שנובח בקולי קולות ותובע לקבל את תשומת ליבם.
אבל בשבילנו הוא חלק ממשי מהמשפחה, אנחנו שגרים ביחד וחולקים איתו את חיינו, חוזים יום יום בהתנהגות כמו אנושית, מלאת רגש, מכירים ואוהבים את האופי הייחודי של אותו חבר במשפחה. צוברים חוויות משותפות עם השנים, רוקמים יחסים מיוחדים ביננו,הכלבה שלא זזה ממיטתי כשהרגשתי רע, הכלב שמביא את קערת המים שלו עד אלינו כשהיא ריקה או גורר את המיטה שלו לצד השני של הבית כדי לישון ליד מיטת הילד התינוק.האהבה האינסופית שהם נותנים לנו, קבלת הפנים כשאנחנו חוזרים הביתה, לעולם לא שואלים שאלות תמיד לבביים וטהורים. לא סתם מחקרים תמיד מוצאים שכלב זה דבר מרגיע, ליטוף כלב מוריד לחץ דם וסטרס....וכשמגיע הרגע להיפרד מהם, זה כ"כ קשה ופשוט שובר את הלב. כי הם לנצח נשארים ילדים תמימים.
השבוע נאלצנו להיפרד מיאגו,הכלב שהיה אצלנו מאז שנולד, רק בן 8 אבל גילו אצלו מחלה ממאירה,לאחר שלא הגיב לטיפול שנתנו לו בבית החולים הנפלא בבית ברל ולא היה אף סיכוי להחלמה,נאלצנו להגיע להחלטה הכואבת.
את הכלב המדהים הזה מסוג ויסלה (פוינטר הונגרי) לקחו הוריי כשעוד גרתי בביתם,אחרי שהלברדור שלנו מת בגיל 13 ,עברה כשנה ואני התחלתי לשגע אותם שחייבים לקחת גור חדש. במקרה יצא לי להכיר את הגזע המופלא הזה של כלבים, גזע מיוחד מאוד מהמם ביופיו, בעל חן אצילי,שופע אהבה, רגיש נורא, וחכם להדהים.ככה נכנס אל חיינו יאגו, נכנס והשתלב (אולי השתלט?)אני מדפדפת בתמונות מהשנים שעברו ואין תמונה שיאגו לא נמצא שם עם כולם משתתף במה שזה לא יהיה, רואה את עצמו כחלק מהמשפחה לחלוטין.כמו ילד קטן,שאבא שלי מאכיל מדי פעם עם מזלג כי הוא נהנה לראות איך הכלב אוכל בצורה כ"כ יפה חחחח
התמונות הכי חמודות הן אלה כשהבייבי שלי רק הגיע הביתה.
פעם ראשונה שיאגו נתקל בתינוק. הוא היה ככ מודאג כל הזמן -מה זה היצור הקטן הזה?מה אנחנו עושים לו???פשוט משעשע ומקסים בו זמנית.
קשה להיכנס הביתה כשאת כל צעד מלווה התחושה שהנה הוא פה, היום עד שלא פתחתי את הדלת לא יכולתי להאמין שהוא לא מחכה מהצד השני.
רק לפני חצי שנה ניפרדנו מהכלבה של הגבר, היא היתה איתו 16 שנה!!!!!!ויש באלמנט של הזיקנה מן הקלה,תחושה יותר של השלמה עם המצב.אבל זה קשה והגבר עדיין מתאושש....קשה לאבד חבר טוב.
זהו עכשיו הזן הכלבי במשפחה הצטמצם ונשארנו עם ארתור הלברדור השמן, או בכינוייו הנוספים לברדוב גריזלי, וגם לברטוב לב...
זהו,אז כתבתי את זה כי למרות שברור שכלב זה רק כלב ולא בן אדם...ואין ספק שצריך לקחת בפרופורציה,אבל בשביל  מי שאוהב אותם הם חלק גדול מהחיים ואי אפשר פשוט לעבור הלאה סתם ככה.

Facebook Comments

6 אנשים חשבו ש...:

לובה אמר/ה...

ריגשת אותי עד כדי דמעות וכנראה שזה פוסט שיכול לגעת רק באנשים שמתייחסים לכלבים שלהם כמו חלק מהמשפחה.
הוא נראה כמו כלב מקסים והתמונות נוגעות ללב, הצטערתי לשמוע שהוא כבר איננו.
אין לי עדיין ילדים משלי אבל בזכות פרדי ומונה הקטנים אני מרגישה שכבר הפכנו למשפחה.

keren אמר/ה...

עצוב מומו...מוזר לחשוב שהוא כבר לא ינג'ס כשנגיע לבקר.מי יגנוב לי את המסטיקים מהתיק?

Keren Gillan אמר/ה...

ואו אני פשוט לא מאמינה , הוא כזה מקסים ,כל כך חבל ....
עצוב לי הם הסהכ החברים הכי טובים שלנו ,באמת קשה ויחסר המון .
משתתפת בצערך ובצער הוריך היקרים .
נשיקות ואהבה ממני ועופר .

עדי ד.ס אמר/ה...

זה באמת עצוב.
ויאגו באמת היה תמיד מנג'ס שהינו באים, אבל הוא גם היה כזה מתוק ותמים, ילד.
משתתפת בצערכם.

duffi harpaz אמר/ה...

איזה תמונות מהממות, איזה כלב מהמם,יפה ורגיש. כלבים זה בריאות לנפש בעיקר כשיש תינוקות בבית ומשפחה חמה ואוהבת. משתתפת בצערכם.

TOD אמר/ה...

גיליתי את הבלוג שלך רק לפני חצי שעה. הפוסט על הכלב ריגש אותי עד דמעות. כל פעם זה מרגש אותי מחדש שאנשים מתייחסים לכלבים שלהם כמו לילדים שלהם. את בנאדם נפלא, ללא ספק. (ואת זה אני יכולה להגיד אפילו בלי להכיר אותך, מספיק היה לקרוא את הפוסט הזה).

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...